פסק-דין בתיק ת"א 20960-08

מבוא

1.                   התובע, יליד 22.1.1963, נפל לפי הנטען בכתב התביעה ברחוב סורוצקין בירושלים. התאונה אירעה ביום 2.6.07 - ליל שבת - כחצי שעה לאחר חצות בעת שהתובע חזר ברגל עם משפחתו ממסיבת עונג שבת. התובע ביקש לנוח בתחנת אוטובוס ורצה לעלות למדרכה שם ממוקמת התחנה. תוך כדי עלייתו למדרכה חש שרגלו השמאלית נתקעת ומסובבת. הוא איבד את שיווי המשקל ונפל.

2.                   התביעה הוגשה כנגד הנתבעת, הרשות המקומית, שאמונה על תחזוקת הכבישים והמדרכות בטענה שהתרשלה.

נסיבות אירוע התאונה

3.                   התובע כותב בתצהיר כי בזמן המקרה התארח עם משפחתו בירושלים והיה בדרכו ברחוב סורוצקין בשעת לילה. הוא צעד על הכביש שהיה סגור לתנועת כלי רכב ונשא את בתו בת ה- 4 על זרועותיו. כשרצה לעצור לנוח בתחנת האוטובוס הממוקמת מול בית מס' 31 הוא פנה לכיוון המדרכה עליה ממוקמת התחנה. בעת העליה למדרכה נתקלה רגלו של התובע ונתפסה, כפי שהוברר לו למפרע, בתוך חריץ שהיה בין אבני השפה של המדרכה. הרגל הסתובבה והוא נפל ארצה.

4.                   ביום 11.6.09 התקיים ביקור במקום התאונה אך נמצא כי המקום תוקן. בביקור תאר התובע כי בעת התאונה סחב את בתו בת ה- 4 על הידיים. הכביש עצמו היה סגור לתנועה; הוא הלך על הכביש ורצה לנוח ונע לכיוון תחנת האוטובוס. בעת העלייה למדרכה נתקלה רגלו בתוך 'חור' שהיה בין אבני השפה של המדרכה. רגל שמאל נכנסה לאותו חור בזוית של 45 מעלות.

5.                   התובע הגיש תמונות שצולמו כשנה לאחר התאונה ומהם ניתן לראות כי אבני השפה של המדרכה, שעליהן טוען התובע כי נפל, הן אכן שבורות ולא אחידות ויש בהן מרווחים שרגל יכולה להיתקל בהם.

6.                   בחקירתו הנגדית של התובע הוא אישר כי נשא את בתו על הידיים (עמ' 8) וכי פרק הזמן שעשה כן היה של מספר דקות (עמ' 9). הוא טען שהדבר לא גם לו לקושי (עמ' 10).  מכל מקום הוא שב והסביר כי הכניס את הרגל לתוך המהמורה וזו התעקמה. במהלך החקירה עלו מספר שאלות לגבי התמונות שצורפו ובעיקר השאלה מי צילם אותן ומתי. התובע טען בתחילה כי הוא לא צילם וכי התמונות הראשונות צולמו על ידי בנותיו (עמ' 11). בהמשך הוא תיקן ואמר כי חלק מהתמונות צולמו מאוחר יותר כאשר התמונה שבה נראית רגלו בתוך אחת המהמורות צולמה בעת שהוא היה במקום ועובר אורח צילם לבקשתו (עמ' 13). אף שנפלו פערים בגרסאות השונות לעניין זה אמר התובע כי מצב המדרכה היה זהה בכל אחת מהפעמים וכי התמונות משקפות את המצב שהיה בעת שנפגע. התובע טען כי המקום לא תוקן אף בעת הביקור במקום (עמ' 17) אך דומה כי בכך טעה (ר' פרוטוקול הביקור).

7.                   אשתו של התובע, חנה וידברג, נתנה גם היא תצהיר. העדה לא ראתה את התאונה ברגע התרחשותה שכן היא ובנותיה האחרות הלכו לאחר התובע.

8.                   הנתבעת העלתה טענות שונות לגבי מהימנות התובע וביקשה שלא לקבל את גרסתו, שהיא בגדר עדותו היחידה של בעל דין. עוד היא טענה כי אין לקבל את התמונות ובעיקר את זו שצולמה על ידי עובר האורח שלא הובא לעדות.

9.                   על אף האופן שבו התנהלה החקירה הנגדית של התובע והאווירה הטעונה שבה היא התנהלה מצאתי כי אני מקבל את דברי התובע באשר לאופן שבו אירע המקרה במלואם ולא מצאתי כל סיבה לפקפק בתיאור שנתן. התובע היה עקבי בכל מה שקשור לדרך שבה התרחשה הפגיעה, למיקום ולזמן שבהם אירעה. תמיכה לעדותו לעצם הפגיעה באותו מקום ובאותו זמן ניתן למצוא בעדות אשתו.

10.               עוד אוסיף כי אני ער לכך שנפלו סתירות בעדותו של התובע בבית המשפט בכל הנוגע לתמונות (המועד שבו צולמו וזהות הצלם) וכן באשר למועד שבו תוקן הנזק ואולם למרות סתירות אלה איני סבור כי יש לפקפק בגרסתו. איני סבור, כטענת הנתבעת, שאין לקבל את התמונות כראיה. התובע היה מעורב ונוכח בצילום, הוא אישר כי כך נראה המקום בזמן המקרה ודי בכך כדי להסתמך על התמונות שנועדו מלכתחילה להבהיר ולהמחיש את עדותו. כך הדבר באשר למסירת ההודעה לנתבעת. התובע טען כי מסר הודעה וברשותו מסמך המאשר זאת אך בהמשך לאחר בדיקה נמצא כי המסמך איננו. הנתבעת טענה כי יש לקבוע כי התובע אינו מהימן גם מטעם זה. איני סבור כי יש בכך כדי לפגום במסקנתי כי יש לקבל את גרסת התובע בכל הנוגע לעצם התרחשות התאונה והאופן בו אירעה וזאת בהינתן השיקולים שציינתי לעיל לגבי מהלכה של החקירה הנגדית.

11.               לסיכום, נקודת המוצא העובדתית לבחינת השאלה האם חבה העירייה כלפי התובע היא כי התובע, כטענתו, צעד בשעת לילה כשבתו הקטנה על ידיו, הצעידה הייתה על הכביש ובעת שהתובע ביקש לעלות על המדרכה כדי לשבת ולנוח בתחנת האוטובוסים נתקלה רגלו במרווח שהיה באבן השפה של המדרכה - כפי שזה נצפה בתמונות.

האחריות

12.               התובע מבקש לקבוע כי העירייה התרשלה באופן שבו הותירה את אבן השפה של המדרכה וכי אין מקום להטלת אשם תורם. הנתבעת סבורה כי לא הוכח שהפרה איזו מחובות הזהירות המוטלות עליה.

13.               תיאור התאונה כפי שנקבע לעיל ומצב אבן השפה של המדרכה מצביעים על כך כי העירייה השאירה מפגע מסוכן ויצרה מרווחים רחבים מדי באבן השפה היוצרים סיכון כאשר מי מהולכי הרגל מבקש לעלות למדרכה ולשם כך מניח את רגלו על גבי אבן השפה. מצבה של האבן מצביע אפוא על כך שהנתבעת כרשות מקומית התרשלה בכל הנוגע לאחזקת המדרכה ותיקונה  (ר' ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרן זוהר, פ"ד לז (3) 757, 766 (1983); ע"א 73/86 לוי  שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג (3) 343 (1989)).

14.               אמנם, מדרכה ואבני השפה אינן אמורות להיות שטח סטרילי אך מנגד אין לאפשר מצב שבו בשל מצב המדרכה או אבן השפה שלצדה תהיה ההליכה והעלייה מהכביש למדרכה כ'מסלול מכשולים'. במקרה זה יצרה הותרת אבן השפה כשהיא אינה אחידה וכוללת מרווחים מצב מסוכן שבו רגלו של מי שעולה על המדרכה יכולה להיפגע. לסיכום, מצאתי כי הנתבעת הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה וכי הנזק נגרם בשל הפרת החובות.

15.               מכאן לשאלה האם יש להטיל על התובע אשם תורם. קביעת האשם התורם נעשית באופן דו שלבי: בחינת התנהגות הניזוק כאדם סביר ולאחריה, אם נמצא כי לא נהג בסבירות, בדיקת האשמה המוסרית בין הצדדים (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי  פ"ד נח(1), 1 ,עמ' 21-22  (2003); ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד (1) 422 (1990)).

16.               איני סבור כי יש להטיל על התובע נטל בלתי סביר ואין לדרוש ממנו ללכת כאשר ראשו מושפל ועיניו בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. כפי שנקבע 'הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן' (ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' מנחם שחק (פורסם במאגרים, 1995 .30.3)). בנסיבות שתוארו לעיל אין לראות את התובע כמי שאשם בכך שנחבל וככל שהיה נמצא כי גם לו אשם - השוואת האשם המוסרי שניתן לייחס לנתבעת שהותירה מפגע ברחובה של עיר לזה של התובע שהלך ולא הבחין בו מצביעה על כך שיש להטיל את מלוא האחריות על הנתבעת.